לפני כמה ימים, בתי הקטנה התרוצצה לה בביתנו. לפתע (אך לא באמת במפתיע), נתקלה בקצה השטיח והשתטחה אפיים ארצה. כצפוי, היא פרצה בבכי. עוד לפני שהספקתי להגיע אליה, בני הגדול, ניגש אליה ואמר לה “חמודה שלי, נפלת וקיבלת מכה. זה בטח כואב. רוצה חיבוק ?” תוך מספר שניות, וחיבוק אחד ארוך,  הבכי נפסק ושניהם חזרו לענייניהם.

האירוע הזה החזיר אותי לימי כילדה. כשהיינו ילדים, בכל פעם כשמישהו נפל,  אמרו לו   “לא נורא! עד החתונה זה יעבור”  או  ” לא קרה כלום, לא צריך לבכות”.. כמה בדידות בטח  היתה שם, כשאסור לבכות, אסור להתלונן, אמורים להתגבר מהר מהר…

אז שימו לב !  כשמישהו נופל – דווקא כן קרה לו משהו: הוא נפל ! כשלמישהו כואב – מי אני שאבטל את הכאב שהוא מרגיש ? הוא זקוק לעידוד , לתמיכה ולהכרה בכאב.

מדוע בעצם אנחנו ממהרים לבטל את הרגשות שאחרים מרגישים? מדוע אנחנו ממהרים להגיע לפתרונות, להתקדם ?

לעיתים, אנחנו פשוט עסוקים במה שאנחנו מרגישים כרגע – ואין לנו מקום לשום דבר אחר…

לעיתים, אנחנו מאמינים שאם רק נתעלם, הרגש הקשה שהאחר מרגיש, פשוט יעלם…

לעיתים, אנחנו חווים הצפה רגשית כה גדולה, שאנחנו פשוט לא יודעים מה לומר או איך להתמודד, ומעדיפים שלא לומר דבר…

לעיתים, פשוט לא לימדו אותנו אחרת – כך התנהגו אלינו, אז כך גם אנחנו מתנהגים…

לעיתים, אנחנו לא מסכימים עם מה שהאחר חושב, וחוששים שהפגנת הבנה מצדנו, תגרום לו לחשוב שאנחנו כן…

חשוב שתדעו שביטול הרגש של האחר, לא באמת מבטל אותו – רק מעלים אותו מן העין לפינות נסתרות. חשוב שתדעו שעידוד זה דבר נהדר – אך רק לאחר שנתנו מקום להביע את הרגשות הקשים.  חשוב שתדעו שהבנת האחר לא בהכרח אומרת שאני מסכימה אתו – היא כן  מקרבת בינינו ומצמצמת פערים.

זה נקרא אמפתיה – כשאני מסוגלת לשים עצמי לרגע בנעליו של האחר, לנסות להבין מה הוא חווה כרגע, ואז גם להראות לו שאני מבינה את המקום ממנו הוא בא.

בשונה מהזדהות, כשאני אמפתית, אני לא נשאבת פנימה – אני לא מרגישה בעצמי את מה שהאחר מרגיש. אם שנינו ניכנס לתוך סערת הרגשות הזו – מי יצילנו ?  ולכן, מדובר למעשה ביכולת לעצור לרגע, להתנתק ממה שאנחנו חושבים /מרגישים, ולהסתכל על העולם מנקודת מבטו של האחר. לעיתים קרובות תגלו שהנוף שנראה מנקודה זו שונה לגמרי מהנוף הנגלה מנקודת מבטנו אנו…..

כשבני הגדול הפגין אמפתיה כלפי אחותו הקטנה, היא הבינה שהוא ‘רואה’ אותה ואת מה שקרה – ולכן היא אינה נדרשת להמשיך ולחפש תשומת לב – היא הרי קיבלה אותה ממנו.  בנוסף, היא ידעה שהוא זיהה מה היא מרגישה – דבר שסיפק לה באופן מידי את תחושת הביטחון לה היתה זקוקה.  ולבסוף, היא יודעת כעת, שכשתזדקק לעזרה בעתיד, תמיד תוכל לפנות לאחיה – שהרי הוא שם בשבילה, מאמין לה , תומך ומאפשר לכל רגש שהיא מרגישה לצוץ.

איזה כיף לה (: