על התנהלות בתוך פגישה

 

לכל אדם יש קולות פנימיים.

לפעמים אנחנו מקשיבים להם, ולפעמים משתיקים אותם.

לעיתים זה עוזר ולעיתים מפריע.

 

הרעיון הוא פשוט לכאורה. לאפשר לקולות להישמע ולנהל איתם דיאלוג. לכל איש יש קול וזכות להשמיע את הקול שלו בצורה שלא תפגע באחרים.

כשאנחנו פוגשים אדם (כל אדם) אנחנו ממצבים את עצמנו מולו. ברגעים הראשונים אנחנו מקבלים את זכויות הקשר שלנו איתו. אחרי מעט מאוד מפגשים לפעמים אחרי דקות ספורות יחליט אותו אדם האם לנו הוא מוכן להתמסר בכדי שנעזור לו. אנחנו צריכים לזכור נקודה חשובה שתלווה אותנו מספר פוסטים והיא שאנחנו הסטינג! המטופלים שלנו ממוקדים בנו ללא קשר למרחב ולזמן. (אני עוד ארחיב על זה בהמשך)

עכשיו יש גישות שאומרות שצריך לתת למטופל את הזמן. גם אם זה אומר שנחשק איתו טאקי חמש שנים. כל עוד הוא מגיע הוא פשוט מחכה לזמן הנכון ומכין את עצמן. ויש גישות שטוענות שכבר אחרי ארבעה מפגשים צריך להתחיל לנוע לכיוון מסוים. ויש את הגישות שמתחילות לנוע מהרגע הראשון.

אז נכון אני מאמין שברגע שמתחילים לצעוד הקצב לא ממש רלוונטי, חשוב שנזכור שחשוב שנגדיר לעצמינו מה זה להתחיל לצעוד ומה אנחנו עושים תוך כדי הליכה.

 

קודם כל נדבר על הקשבה מורכבת?

הקשבה מורכבת היא הקשבה שמחברת בין הדברים תוך כדי השיח. בין פרטי זיכרון לבין תיאורים רגעיים ואפילו עם תשומת לב לפליטות פה או  עצירות, הפסקות, שפת גוף וכו…

השיקוף שלנו הוא שילוב של השיקוף הקלסי לבין שיקוף בשאלות לבין שיקוף בוחן. המטרה היא לזהות את התהליך ופחות את הבעיה. כלומר אנחנו לא צריכים לדבר על המקרים הבודדים אלא על המשותף שבניהם וננסה להבין מה מיוחד במקרים הללו שמצליחים להדגיש את המשותף הזה ולהפוך אותו לייחודי.

 

עכשיו נדבר על הקשר שלנו עם המטופלים

יש הרבה דיון סביב המרחב והמרחק הטיפולי שבין מטפל למטופלים שלו. ככול שהטיפול עמוק יותר המרחק גדל. ולפעמים ככל שהבעיה מורכבת יותר דווקא הקרבה המחושבת תורמת לסיטואציה. בעבודה שלי עם שורדות ושורדי הטראומות המורכבות שמתי לב שפעמים רבות דווקא הקרבה כשהיא בצורה מחושבת ואחראית יכולה להיות כלי מאוד חזק.

למה אני מתכוון? ראשית מחושבת ומדודה אומר לא לתפוס את המרחב אלא ליצור הכרות ולהשאר קשובים לעומק. ואני מתכוון לזה שלפעמים המטופלים שלנו צריכים טיפה להכיר אותנו כבני אדם. הם צריכים לשמוע מידי פעם סיפור דומה/שונה ממה שעובר עלינו. הם יכולים לדעת שיש לנו משפחה ושלפעמים גם אנחנו לא מושלמים… נכון זה יכול להפריע להם מצד שני זה יהיה חלק מהשיח הטיפולי שלנו. מחד יאפשר להם להכיר אותנו, ולדעת שאנחנו כנים ואמיתיים וזה יאפשר להם לבנות איתנו אמון. מעבר לזה הסיפור הקטן שלנו יכול לחבר אותם לנושא שרצו לדבר עליו והיה להם קשה להתחיל.

 

אני מניח ששאלה שיכולה להשאל היא “האם אין זו מניפולציה?”

התשובה מתחלקת לשניים, החלק הראשון יוצא מתוך נקודת הנחה שאכן מדובר במניפולציה, והשני לא :-).

בהנחה איפה שאנו מניחים שאנו יודעים מה הבעיה וכיצד לפתור אותה, ואנו מתכננים את המניפולציה. או לחלופין יוצאים מתוך נקודת הנחה שאין לנו מה ללמוד מהמטופל שלנו ורק משתמשים בטכניקה הזו בכדי לדובב את המטופל שלנו לדבר אכן יש פה שימוש במניפולציה. צריך לזכור שזה עלול לעבוד. שכן בהנחה שהמטופל שלנו זקוק לעזרה ומרוכז בבעיה של עצמו ייתכן שלא ישים לב למניפולציה שאנחנו מפעילים עליו. השאלה הנשאלת היא, מה אנחנו חושבים על מורים שהבריזו או העתיקו בבחינות בזמן הלימודים שלהם בתעודת ההוראה… אם נוח לנו במצבים של חוסר יושר יכול להיות שזה יעבוד. כמו כן, יכול להיות שהמטופל שלנו ישים לב ויתייג אותנו כלא אמינים. מכיוון שחוסר יושר מראש לא היה בראש מעיינינו אני מניח שזה לא יפריע יותר מידי. לצערי לי באופן אישי אין שליטה על אנשים ולכן לא יכול לשלוט במי שישתמש בשיטה ולכן לא אוכל למנוע שימוש כזה בה. למרות שבעיני זהו שימוש פסול ביותר.

החלק השני והמועדף עלי יוצא מתוך נקודת מוצא לומדת. שאיני יודע מה מחכה לי מעבר לפינה. ואני רוצה להכיר את המטופלים שלי לעומקם ולרוחבם באמת ובתמים. מעבר לזה אני רוצה שיכירו אותי די הצורך בכדי שירגישו נוח לשוחח איתי ולהפגיש אותי עם הקולות הפנימיים שלהם. שירגישו נוח מספיק לשוחח על נושאים ששמרו בסוד שנים. ולכן נקודת המוצא שלי היא כזו שבאמת ובתמים אני רוצה להכיר את המטופלים שלי. להכיר אותם במידה כזו שהייתי מוכן לצאת איתם למסע.

מכאן נגיע ליתרונות של איכות הקשר. הקשר צריך להיות קשר איכותי. הוא עומד על קו דק של בין קרבה רגשית עמוקה וחברית לבין קשר טיפולי. המסע אינו שונה מכל מסע אחר בו נמצאים לפחות שני אנשים שהאמון בניהם הוא שמאפשר את ההתקדמות. כאשר המטופל שלי ירצה ללמד אותי משהו פעוט עד כמה שיהיה עלי ללמוד אותו מכיוון שרוב הסיכויים שנזדקק למידע הזה בהמשך המסע שלנו. זה יכול להיות שיר, ספר, סרטון או עצה. אנחנו ננסה ונשתף בחוויה. ואם לא ננסה נסביר בכנות מה מנע מאתנו לנסות. ואם ניסינו ולמדנו משהו נשתף גם בזה.

כחלק מהקשר הייחודי שנוצר בנינו לבין המטופל עליו כמובן לפתח בנו אמון. חלק מהבניה הזו של האמון היא כאשר הוא ינסה לקחת חלק בחיים שלנו. בין היתר בכדי לחוש משמעותי עבורנו. ההדדיות הזו תחבר אותו למקומות השיקומיים שיאפשרו לו לחוש שיש אנשים הנותנים בו אמון.

העניין הוא שמעבר לאמון שצריך המטופל לרכוש לנו אנחנו צריכים לפתח אמון בו. אנו חייבים לראות בבירור את נקודות החוזק שלו, ולהאמין שהוא יכול לעשות בהם שימוש ולהתרומם. ראשית מכיוון שאם לא נאמין בכך ספק אם נוכל לצאת עמו למסע הזה ושנית הכוח של האמון הזה הוא החוויה המתקנת הראשונה שינצור בליבו במסע שתאפשר לו לדעת שיש מישהו שמוכן לצאת איתו למסע שסומך עליו באמת. שכן במסע הזה יכול להיות שלשני הצדדים יהיה מה לתרום אחד לשני.

נכון, ואפילו חשוב – המסע אינו באמת סימטרי. שכן עדיין מדובר על מטפל ומטופל – חבל דק כבר אמרנו?

שכן חלק מהחוזה הטיפולי הוא שאם היינו חברים לא הייתי יכול לעזור לך. ואם הייתי רחוק מידי לא הייתי יכול לבעוט בך (מבוסס על מינושין – when you join them u can kick them) ולפיכך לא הייתי יכול להניע אותך ממקומך.

זאת אומרת שהמטופל שלנו מקבל את העובדה שהוא נכנס למערכת יחסים שאינה סימטרית ולמרות זאת מכבדת אותו כאדם שיכול לתרום.

 

לפני מספר שנים טופל אצלי בחור עם חרדה חברתית. העבודה התחילה סביב קושי בשיח. הוא הרגיש שאין לו אוצר מילים גדול דיו ושיש לו בעיה בשליפה. אמנם לא עסקתי בתחום האסטרטגיות זמן רב אך העובדה שהיה מדובר בבחור בשנות העשרים ושהרבה אמרו נואש נקראתי אל האתגר. עניין החרדה החברתית עלה רק אחרי מספר פגישות. מכיוון שבאותה תקופה היינו במהלכה של הקמתה של עמותת שניר, חיפשנו חונכים לילדים. מההכרות שלי עם הבחור עלה שהוא אוהב לעבוד עם ילדים ומרגיש איתם נוח. צרפנו אותו להתנדב בחונכות עם אחד הנערים בעמותה. כאשר לא היה מדובר שהעניין הוא חלק מהתכנית הטיפולית אלא מכיוון שיש לו מה להציע.

חלק מהחובות של החונכים היה להשתתף בדינמיקה קבוצתית של החונכים. בה החונכים שיתפו את מה שהם עושים, העלו קשיים ורעיונות. ברוב המפגשים היה יושב הבחור בשקט ומקשיב. בשיחות הטיפוליות היה מספר מה עושה עם הילד, אילו רעיונות היו לו לפעילויות וכו אך לא שיתף אותם במפגשים הקבוצתיים. ניתחנו את המצבים האלה  לאחר מספר מפגשים החל להרגיש נוח ולשתף לדבר ואפילו להמליץ.

 

כשמגיעים למקומות נידחים של הנפש, טוב שיש מישהו שיעודד אותך

 

לפעמים בשיח הטיפולי מגיעים למקום מאוד לא נוח. העלייה קשה מתנשפים ומזיעים. וצריך טיפה לנוח. לא פעם בשיח הטיפולי התבקשתי לעשות אתנחתא. לספר סיפור, או לענות על שאלה. מכיוון שהכל קשור בכל… גם אחרי שנעתרתי לבקשה הדיון סביב הסיפור/תשובה שנתתי חזרו מאליהם לשיחה הטיפולית. לעיתים כהמשך לשיחה שהתקיימה ולעיתים מכיוון אחר. הייתי מקבל פרצוף של איך חזרנו לנושא ואפשרתי לא לחזור אליו. אנחנו חייבים לזכור שבין כה וכה המטופל יגיע לשוחח על הסיבה לשמה התכנסנו. וגם אם הוא זקוק לבריחה קלה זה לא אומר שהוא לא מתמודד עם הקושי…

 

אז איך שומרים על עצמינו כמטפלים

ואולי היה צריך להקדיש לזה פוסט נפרד?!

הרעיון הוא פשוט ומורכב. אנחנו צריכים לזכור שהסיפור הוא לא שלנו, וזה האתגר האמיתי.